הגעתי לידי החלטה שעלי להנפיק דוקטורט ויהי מה. למען האמת, הדרך לא היתה קלה והתארכה מסיבות שונות, ביניהן בריאותו של בעלי וגילי.

התברכתי באנשים שהאמינו בי, בכישרוני וביכולותיי ותודתי נתונה להם ולמנחה שלי - פרופ' יפה וולפמן.

נושא המחקר היה לי ברור. רציתי להתעמק באופן אקדמי בתחום הקשור לעשייה המעשית של חיי עולם התנועה, שפת הגוף ושני המחזאים הנערצים עלי ? סמואל בקט וחנוך לווין.

לשם כך נעזרתי במיטב אנשי התיאטרון הישראלי ? מחזאים, במאים, מנהלי תיאטרון, שחקנים עמם יש לי קשר חברי. אפילו הרחקתי עד לונדון ע"מ לפגוש את "ר ג'וליאן גרפורט', חוקר בקט ידוע, חבר בעמותה הבינלאומית לכתבי-בקט באוניברסיטת רידינג באנגליה.

מטרתי היתה להוכיח שהוראות הבמה ושפת הגוף האוניברסלית והמובנית לכל הם חלק בלתי נפרד מכל מחזה.

הוכחתי עד כמה הצד שאינו מילולי-חזותי מחזק את הצד המילולי.

עד היום מחקר מסוג זה נמצא בחיתוליו ונחשב תמיד כמשני.

הדרמה המודרנית בכללותה ממעטת במלל. לכן הוכפלה חשיבות חלל הבמה, התאורה, האביזרים, הג'סטות, המקצב, הלבוש, האיפור, התנועה כאבני-עזר להבנת המחזה התיאטרלי.

כשם שלכל אמנות ישנה שיטת תיווי, שיטת התיווי של התיאטרון היא הוראות הבמה.

בקט ולוין היו המחזאים והבמאים רק של מחזותיהם. השקפת עולמם הייתה פסימית. שניהם איבדו את אמונם באלוהים לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה. שניהם סברו שהאדם נועד לסבול כי אין טעם לחייו ולמותו. שניהם התכוונו לרגש את הקהל על-מנת שלא יצא מדושן עונג מן האולם.

נעזרתי בביוגרפיות שלהם כחיפוש אסוציאציות אינטרטקסואליות, כלומר, השפעות וזיקות של טקסטים ויוצרים קדם-זמנם ובני-זמנם וכיצד הצליחו ליצור לעצמם סיגנון כה ייחודי ומיוחד.

שניהם מחו נגד מלחמות ודיכוי החלש. שניהם הושפעו מחומרים מיתולוגיים, מהתנ"ך, מהברית החדשה וכמו-כן גם מהתיאטרון האפי של ברטולד ברכט, הבימאי פדריקו פליני, צ'רלי צ'פלין ואמנות הקרקס. גיבוריהם שפעו דיכאון, יאוש ומכאוב שהיו מחרידים ומצחיקים כאחד.

להזכירנו כי כולנו חיים בעולם של חוסר קומוניקציה, רוע ללא סיבה, ריקנות והבל.

במחקרי הוכחתי את השווה והשונה באישיותם וביצירתם. עשיתי זאת בהנאה מרובה.

לתמונות מהמסיבה לכבוד קבלת הדוקטורט שנערכה בחסות ראש עיריית גבעתיים מר ראובן בן-שחר